פסק-דין בתיק ע"פ 30396/06

הערעור

1.       לפנינו ערעור על פסק-דינו (הכרעת-הדין וגזר הדין) של בית-המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' חן) בתיק ת"ד 2339/04, לפיו הורשע המערער ביום 28.12.05 בעבירת גרימת מוות ברשלנות - לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירות לפי סעיפים 21(א) ו-(ג), 51, 52 ו-54 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן - תקנות התעבורה); ונגזר דינו ביום 18.5.06 כדלהלן: לארבעה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, לשבעה חודשי מאסר על תנאי, לקנס בסך 3,000 ש"ח, לפסילת רישיון נהיגה בפועל למשך חמש שנים ולפסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך שלוש שנים.

הרקע העובדתי

2.       בתאונת דרכים קטלנית, שארעה ביום 14.11.03 בסמוך לשעה 14:00 בכביש קריית-ארבע - ירושלים, ליד צומת הכניסה ליישוב סעיר, קופדו חייו של מחמוד חמדאן ז"ל, יליד 1922 (להלן - המנוח). המנוח שחצה את הכביש, נפגע מרכב מסחרי מסוג טנדר איסוזו שבו נהג המערער מכיוון קריית-ארבע לירושלים. המהירות המרבית המותרת באזור התאונה הייתה 80 קמ"ש. המערער הגיע למקום לאחר שחלף על-פני עקומה בכביש ונפתח לפניו שדה ראייה נרחב למרחק של כ-170 מטרים, עד לצומת סעיר (להלן - הצומת). באזור, בין שני נתיבי הנסיעה המנוגדים, שורטט על הכביש בקווים לבנים אלכסוניים, אי-תנועה (להלן - אי-התנועה המשורטט). אי-תנועה משורטט זה, הנו תמרור שמספרו ד-14 בלוח התמרורים שנקבע בהודעת התעבורה (קביעת תמרורים), תש"ל-1970, בהתאם לתקנה 16(1) לתקנות התעבורה. תמרור זה המסומן על הכביש, משמעו, על-פי לוח התמרורים, הוראה האוסרת על הנוהג ברכב לעבור על האזור המסומן או לחנות את הרכב בתחומו. בעת שהתקרב המערער לצומת, חצו אנשים את הכביש משמאל לימין לכיוון אי-התנועה המשורטט והמתינו על אי-התנועה. עובר להגעת רכבו של המערער לקבוצת האנשים, נכנס המנוח לנתיב נסיעתו, נפגע מהפינה הקדמית ימנית של חזית הרכב ומראי המכונית, והוטח לימין הכביש. כתוצאה מהפגיעה האמורה נפצע המנוח אנושות ונפטר במקום.

פסק-דינו של בית-משפט קמא

3.       על נסיבות התאונה העידו בבית-משפט קמא, מטעם התביעה - רעיית המנוח שהלכה לצדו בעת התאונה, שני עדי ראיה תושבי המקום, נוסע ברכבו של המערער ובוחן התנועה המשטרתי; ומטעם המערער - הוא עצמו ובוחן תנועה מטעמו.

4.       בהכרעת-דין מנומקת ומפורטת, הגיע בית-משפט קמא לקביעות העובדתיות ולמסקנות המשפטיות שלהלן.

כאשר חלף המערער ברכבו על-פני העקומה שלפני צומת סעיר, נפתח לפניו שדה ראייה נרחב עד לצומת, והוא הבחין בקבוצת אנשים בשולי הצד השמאלי של הכביש. בהתקרב המערער לצומת, חצו האנשים את הכביש משמאל לימין לכיוון אי-התנועה המשורטט שבמרכז הכביש, והמתינו על אי-התנועה. בשלב מסוים, כאשר רכבו של המערער היה בקרבת הולכי הרגל, הגיח המנוח מתוך קבוצת האנשים שעמדה על אי-התנועה המשורטט, ונפגע בתוך נתיב נסיעתו של המערער.

5.       בהתייחסו לנסיבות שקדמו לפגיעה במנוח, קבע בית-משפט קמא כי המערער האט את מהירות נסיעתו המקורית כאשר הבחין בקבוצת הולכי הרגל, אך לא צפר להזהירם, לא סטה מראש ימינה מנתיב נסיעתו כדי להתרחק מקבוצה זו ונמנע מלבלום בלימת חירום. עוד קבע בית-המשפט בהכרעת-דינו, כי המערער לא הבחין במנוח בעת שזה החל לפסוע בתוך נתיב נסיעתו, וכי לראשונה הבחין בדמותו כאשר כבר היה המנוח מימין לרכב. למראה הדמות מימין, סטה המערער לשמאל, אך כדי להימנע מפגיעה בקבוצת האנשים שעמדה על אי-התנועה המשורטט, סטה מיד לימין ותוך כך פגע במנוח.

6.       באשר למהירות הנסיעה, ציין בית-משפט קמא כי אין אפשרות לקבוע מה הייתה המהירות המדויקת של הנסיעה בעת יציאתו של המערער מן העקומה במרחק של כ-165 מטרים ממקום האירוע, ומה הייתה מהירות הנסיעה המדויקת בכל אחד מן השלבים עד לרגע הפגיעה במנוח, זאת בין-השאר נוכח היעדר סימני בלימה על הכביש. עם זאת, קבע בית-משפט קמא ממצאים בדבר מהירות הנסיעה, על-יסוד הודעותיו של המערער במשטרה, שאותן העדיף על-פני עדותו. באמרותיו במשטרה (הן בהודעה הראשונה והן בהודעה השנייה) מסר המערער כי עם יציאתו מן העקומה, בעת שהיה במרחק של כ-170 מטרים ממקום התאונה, נהג במהירות של כ-100 קמ"ש, וכי עם התקרבותו לקבוצת האנשים האט את מהירות הנסיעה לכ-80 קמ"ש, ולמצער - 60-70 קמ"ש. בית-משפט קמא החליט לקבוע ממצא בדבר מהירות הנסיעה לפי האומדן שמסר המערער במהלך חקירתו במשטרה, ודחה בעניין זה את עדותו לפיה עם התקרבותו אל האנשים האט את מהירות הנסיעה באורח משמעותי ונהג במהירות של כ-40-50 קמ"ש. בהקשר זה דחה בית-משפט קמא את חוות-דעתו של בוחן התנועה מטעם הסניגוריה בעניין מהירות הנסיעה של המערער עובר לתאונה, שעמדה על-פי הערכת המומחה על 40 קמ"ש, ובפרט כשזו נסמכה על השערות ועל נתונים בלתי מבוססים.

7.       בכל הנוגע לאופן חציית המנוח את הכביש, קבע בית-משפט קמא כי המנוח חצה נתיב נסיעה אחד של הכביש, זאת בצוותא עם קבוצת אנשים, עד הגיעו לאי-התנועה המשורטט שבמרכז הכביש, וכי הלה ביקש להשלים את החציה אל עברו השני של הכביש, קרי - לחצות את מסלול נסיעתו של המערער. המחלוקת שעלתה בבית-משפט קמא בדבר אופן חציית הכביש, התמקדה בראש ובראשונה בשאלה, האם עמד המנוח על אי-התנועה המשורטט פרק זמן מסוים, המתין קמעא ורק לאחר מכן החל לחצות את נתיב נסיעתו של המערער; או שמא חצה המנוח את שני הנתיבים ברצף, כשהוא חולף על פני אי-התנועה המשורטט מבלי לעצור עליו. חברו של המנוח, עבד מאג'יד אל-טורא, ורעיית המנוח, שהתהלכו בצמוד למנוח, העידו כי המנוח חצה באופן רצוף את הכביש עד לפגיעה בו מבלי לעצור על אי-התנועה המשורטט. מנגד, העיד עד ראיה אחר, נביל עבד אל-כרים, שניצב במרחק של כ-100 מטרים מהמקום, כי המנוח נעצר על אי-התנועה המשורטט בטרם המשיך בחציית הכביש. המערער עצמו לא יכול היה למסור פרטים על אופן החציה, שכן לדבריו, הבחין במנוח לראשונה רק בעת שהיה במרכז נתיב נסיעתו. העד עמי אנשנג, שנסע ברכבו של המערער, לא יכול היה לתרום להבהרת התרחיש העובדתי, שכן בית-המשפט התרשם כי עד זה לא הבחין כלל באירוע, או שהבחין בו במקוטע, הואיל והתרכז בעניין אחר, כפי שציין בעדותו. לאחר שבחן את הראיות בנושא זה והעריכן, קבע בית-משפט קמא כי עדויותיהם של האלמנה ושל אל-טורא, לפיהן המנוח המשיך בהליכה רצופה מבלי לעצור באי-התנועה המשורטט, אמינות ומקובלות עליו, ובפרט כאשר הגרסאות נמסרו על-ידי שני עדים שהיו צמודים פיזית למנוח. מהטעם האחרון העדיף בית-משפט קמא את גרסאותיהם של השניים על-פני עדותו של נביל עבד אל-כרים שניצב במקום מרוחק מאזור החציה, וציין כי ניתן לקבוע ברמת סבירות גבוהה כי המנוח לא עצר על אי-התנועה המשורטט, אלא חצה את הכביש ברציפות אל תוך נתיב נסיעת המערער. 

8.       בהידרשו לשאלת הרשלנות, קבע בית-משפט קמא, כי בנסיבות הנדונות חב המערער חובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בדרך, ובכללם המנוח ומי שחצה בקרבתו את הכביש. כן קבע בית-משפט קמא, כי למערער אף הייתה חובת זהירות קונקרטית כלפי המנוח, זאת מכוח מבחני הצפיות הסבירה שנקבעו בפסיקה. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי משהבחין המערער בקבוצת הולכי הרגל החוצה את הכביש, ומעט לאחר מכן אף ראה - לטענתו - כי האנשים עומדים על  אי-התנועה המשורטט שבמרכז הכביש, היה עליו לצפות אפשרות כניסתו של הולך רגל למסלול נסיעתו מתוך דבוקת האנשים שהייתה במרכז הכביש. עוד קבע בית-המשפט, כי היה על המערער להביא בחשבון את העדר קשר העין עם אנשי הקבוצה באופן שיוכל לוודא כי האנשים המצויים בקבוצה מבחינים בו ואינם ממשיכים בחציה; וכי היה עליו אף לצפות שהמנוח, שזה עתה הגיע לאי-התנועה המשורטט, ימשיך בהליכה רצופה, ולא בהכרח יעצר. בנסיבות הנדונות קבע בית-משפט קמא, כי חובתו של כל נהג סביר הייתה לצפות כי הולכי הרגל, אשר החלו את חצייתו של הנתיב הנגדי לכיוון נסיעתו, ימשיכו בחציית הכביש. מכאן קבע בית-המשפט, כי הייתה מוטלת על המערער חובה מוגברת לנקוט אמצעי זהירות בעת שהתקרב לקבוצת האנשים שעמדה במרכז הכביש על אי-התנועה המשורטט, ולהאט את מהירות נסיעתו באופן שתהיה לו שליטה מוחלטת ברכב, עד כדי אפשרות, במקרה הצורך, לעצירה מיידית, אם מאן-דהוא מהאנשים ימשיך בחציית הכביש, אף אם מדובר בהתנהגות רשלנית מצדו של הולך הרגל. לאחר שקבע בית-משפט קמא, כי למערער הייתה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המנוח, הוסיף וקבע כי המערער הפר את חובת הזהירות והתרשל בכך שלמרות שהבחין בקבוצת הולכי הרגל מבעוד מועד ובשלב מוקדם של חציית הכביש, ולמרות שהולכי רגל מן הקבוצה נתנו סימן לכוונתם לחצות את הכביש, לא נקט אמצעי זהירות, לא צפר להם, לא סטה מנתיב נסיעתו ולא האט את מהירות נסיעתו באופן שתתאפשר, במקרה הצורך, עצירת הרכב על אתר מבלי לפגוע במי מהם. באשר למידת הרשלנות, קבע בית-משפט קמא כי זו הייתה מוגברת, הואיל והמערער, על-פי עדותו, לא הבחין כלל במנוח עד לרגע הפגיעה, למרות שיכול היה להבחין בו זמן ממושך יחסית לפני קרות התאונה. בית-משפט קמא דחה את גרסת המערער, לפיה מדובר בתאונה בלתי נמנעת, והדגיש כי על המערער היה לנקוט אמצעי זהירות על-מנת שלא ימצא עצמו במצב שבו לא יוכל למנוע את הפגיעה באחד מהולכי הרגל שחוצים את הכביש. אשר-על-כן קבע בית-משפט קמא, כי המערער גרם ברשלנותו לתאונה,  בכך שלא צפר להולכי הרגל, לא סטה מנתיב נסיעתו ולא האט את מהירות נסיעתו, והרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום.

9.       בגזר-הדין הדגיש בית-משפט קמא, כי כשלונו העיקרי של המערער היה בהעדר צפיה שמא אחד מהולכי הרגל אינו מבחין בו וימשיך בחצית הכביש בנתיב נסיעתו. עם זאת, התחשב בית-המשפט לקולא בנסיבותיו האישיות של המערער, וכן בעובדה שלמנוח הייתה רשלנות תורמת משמעותית להתרחשות התאונה עת חצה את הכביש בחוסר זהירות מופלג. בהתחשב במכלול הנסיבות, השית בית-המשפט על המערער את העונשים שצויינו בפתיח לפסק-הדין.

טיעוני המערער

10.     בהודעת ערעור מפורטת (המשתרעת על-פני 25 עמודים) ובטיעוניו לפנינו בעל-פה, מלין בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד ד' ארד-אילון, על קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא ועל מסקנותיו המשפטיות. ראשית לכל, הוא מערער על כך שמסקנות הכרעת-הדין - בעיקר בעניין חובתו של המערער לנהוג במהירות ובאופן שלא ימצא עצמו באירוע שיצא מגדר שליטתו בשל אי-נקיטת צעדים מוקדמים - חרגו מעובדות כתב-האישום, ונפגעה, אפוא, אפשרותו האפקטיבית של המערער להתגונן. כן מלין ב"כ המערער על שלל קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, אשר היו שנויות במחלוקת. בהקשר זה הוא גורס, כי שגה בית-משפט קמא בקביעתו שהמנוח חצה ברציפות את הכביש, וטוען כי היה מקום להעדיף את עדותו של עבד אל-כרים על פני עדויותיהם של אשתו של המנוח ושל עבד אל-טורא. הוא מוסיף וטוען, כי טעה בית-משפט קמא בקביעה העובדתית בעניין מהירות הנסיעה של המערער עת חלף על-פני הולכי הרגל, כי לא היה מקום להעדיף את גרסתו של המערער במשטרה על-פני עדותו, וכי לא היה בסיס לדחיית חוות-דעתו של בוחן התנועה מטעם הסניגוריה. בנושא ההכרעה במחלוקות העובדתיות על-ידי בית-משפט קמא, העלה ב"כ המערער טענה כללית, לפיה טעה בית-משפט בכך שקבע ממצאים עובדתיים מבלי שציין כי אלו הוכחו מעבר לכל ספק סביר. כן טוען ב"כ המערער, כי בנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן, לא הייתה חובה על המערער לצפות התנהגות כה חריגה מצד המנוח, ובפרט כשמדובר בכביש בין-עירוני וכאשר המנוח עמד על אי-התנועה המשורטט בטרם נכנס למסלול נסיעתו של המערער. בנוסף ולחלופין גורס ב"כ המערער, כי התנהגות המנוח מנתקת את הקשר הסיבתי בין הרשלנות המיוחסת למערער לבין אירוע התאונה, הואיל ונהג סביר לא צריך לצפות כי מי שחוצה נתיב נסיעה נגדי ונעמד על אי-תנועה משורטט שבין הנתיבים, ימשיך לפתע בחציית הכביש כאשר רכב מתקרב לעברו. בהקשר זה טוען ב"כ המערער, כי העובדה שהמנוח נעמד על אי התנועה המשורטט היוותה אינדיקציה לכך שהוא ראה את המערער מתקרב למקום, ובנסיבות אלו לא היה המערער אמור להאט את נסיעתו למהירות איטית יותר מזו שבה נהג. לטענת ב"כ המערער, אף לא הוכח שהתאונה הייתה נמנעת לו היה נוהג המערער במהירות איטית יותר, ולא היה מקום להטיל על המערער חובה מוגברת לנקוט אמצעים שיאפשרו לו לעצור בכל מקרה שבו הולך הרגל יחל בחציית נתיב נסיעתו. באשר לערעור על גזר-הדין, עתר ב"כ המערער להסתפק בהטלת שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה בדין; ולחלופין ביקש להקל ברכיבי הענישה שהושתו על המערער, זאת נוכח תפקודו הנורמטיבי, נסיבות ביצוע העבירה והתנהגותו החריגה של המנוח שתרמה תרומה מכרעת לתאונה.

תמצית טיעוני המשיבה

11.     באי-כוחה המלומדים של המשיבה, עו"ד י' קפלינסקי ועו"ד ז' גיאת, טוענים כי לא קמה עילה להתערבות ערכאת הערעור בממצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא ובמסקנות המשפטיות. לטענתם, משהבחין המערער בקבוצת האנשים שחצתה את הנתיב הנגדי, עד לאי-התנועה המשורטט שבין הנתיבים, הייתה מוטלת עליו חובה מוגברת לנקוט אמצעים שיאפשרו אף עצירה על אתר, אם מי מבין הולכי הרגל ימשיך בחציית הנתיב הנוסף, ובפרט כאשר לא הייתה למערער כל אינדיקציה לכך שהמנוח יעמוד על אי-התנועה המשורטט ולא ימשיך בחציית הכביש. מכאן, לדידם, התרשל המערער בפגיעתו במנוח, בין אם המנוח חצה את הכביש בחציה רצופה - כקביעת בית-משפט קמא, ובין אם הלה עצר לרגע קט על אי-התנועה בטרם המשיך בחציית הכביש. 

דיון

12.     בית-משפט קמא הוציא תחת ידו הכרעת-דין מקיפה ויסודית, הנסמכת כדבעי על הראיות שהובאו לפניו ועל הדין, ולא מצאנו כי נפל פגם בקביעת הממצאים העובדתיים ובהסקת המסקנות המשפטיות.

עיקרון היסוד, המשמש נר לרגלנו גם בנסיבותיו של המקרה דנן, קובע כי בית-משפט שלערעור לא ייטה בדרך-כלל להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הדיונית, היא הערכאה המבררת, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדים, אלא בשעה שאי-מהימנות עדות היא ברורה וגלויה על פני הדברים (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108).